דלקת הכבד עקב הדבקה בנגיף ההפטיטיס A
נגיף ההפטיטיס A שייך למשפחת ה-Picornaviridea - הוא מורכב ממולקולת רנ"א יחידה המוקפת במעטפת חלבון קטנה. למשפחה זו משתייכים גם נגיפי הפוליו, קוקסקי, אקו ורינו. דלקת משנית לנגיף זה מתבטאת במחלה שאינה כרונית אלא חריפה.
מדובר בנגיף העובר דרך הצואה למזון ומשם למערכת העיכול, לדם ולכבד. ההדבקה שכיחה עקב זיהום מי שתייה ומשהייה באזורים שבהם רמת ההיגיינה ירודה. צורכי סמים והומוסקסואלים נמצאים אף הם בקבוצת סיכון. הנגיף נמצא בכמות רבה בצואה, בכמות פחותה בדם ומזערית ברוק. אין עדות להימצאותו בשתן.
המחלה שכיחה יחסית בכל העולם וגורמת הן זיהומים המוניים / אפידמיים והן זיהומים בודדים / ספורדיים. בארה"ב מדוּוחים מדי שנה 22,500 מקרים, המהווים 38 אחוזים מכלל מקרי ההפטיטיס. מובן שככל שהמדינה מפותחת, יורדת שכיחות המחלה.
המחלה שכיחה יותר במבוגרים מאשר בילדים, והמהלך קשה יותר בגיל המבוגר (שלושה מקרים פטאליים ל-1,000 חולים מתחת לגיל 5, לעומת 17 מקרים פטאליים ל-1,000 חולים מעל גיל 49).
תקופת הדגירה בין ההדבקה להופעת המחלה נעה בין 10 ל-50 יום, וזו התקופה שבה החולה מדבק. הידבקויות רבות אינן מתבטאות במחלה תסמינית. במקרים אלו נוצר חיסון טבעי למחלה בלי שהנדבק מודע לקיומה.
כאמור, כשהמחלה מופיעה היא בדרך כלל קלה וחולפת בתוך 2-4 שבועות. לעתים התסמינים קשים וההחלמה ממושכת, והחולה סובל מתשישות במשך חצי שנה. בחצי אחוז מהמקרים המחלה קשה ביותר וגורמת לאי-ספיקת כבד ומובילה לצורך בהשתלת כבד או לתמותה.
מדובר בדרך כלל במחלה קלה יחסית המתבטאת בחום, תשישות והרגשה כללית רעה, בחילה, הקאה וכאבי בטן, ולאחר כמה ימים הופעת צהבת בלחמיות ובעור. הצהבת מופיעה ב-10 אחוזים מהילדים הלוקים במחלה עד גיל 6, ב-50 אחוזים מאלה החולים בגיל 6-14 וב-80 אחוזים מהחולים בגיל מבוגר מ-14 שנה.
רמת הטרנסאמינאזות, האנזימים שמקורם בהרס תאי כבד, תעלה בדם לאחר 4-6 שבועות מההדבקה, עם הופעת הביטוי הקליני. בתוך חודש עד חודשיים תרד הרמה לערכים תקינים. כשבוע עד 10 ימים מעליית ה-ALT כביטוי לטרנסאמינאזות, יעלו הבילירובין והאנזימים שמוצאם בדרכי המרה, בעיקר הפוספטזה הבסיסית. הבילירובין והפוספטזה ירדו ויחזרו לערכים תקינים בשלב מאוחר במעט מה-ALT.
האבחנה החד משמעית נעשית על סמך זיהוי נוגדנים ספציפיים מסוג IGM לנגיף בדם. הנוגדנים יעלו בתוך חודש מההדבקה וירדו בתוך חודשים ספורים, אולם עם ירידתם יופיעו נוגדנים מסוג IGG כביטוי לחיסון כרוני.
הטיפול סימפטומי בעיקרון. כל עוד החולה מסוגל לשתות, הבעיה אינה חמורה. אם אינו אוכל או שותה, יש לאשפזו לטיפול תוך-ורידי בנוזלים עד שיתאושש.
קיים חיסון המונע את ההדבקה (סביל) או כזה הניתן לאחר ההדבקה (פעיל). בעבר נהגו לחסן בחלבון לא ספציפי, אימונוגלובולין, אך היום כמעט אין צורך בו. החיסון הסביל ניתן למי שנמצא בקבוצת סיכון (מחנות, תנועת נוער, צבא או חולי הפטיטיס C שדלקת הפטיטיס A יכולה לסכן אותם וכיו"ב).
תוך כדי אפידמיה של המחלה, נסיעה לאזור אנדמי, אזורים ששיעור ההדבקה בהם גבוה יחסית, לאחר חשיפה לנגיף. המדיניות בישראל היא לחסן את התינוקות בגיל 18-24 חודשים.